Muli Ben-Yehuda's journal

היום הגדול הגיע יום אחד מוקדם מהמתוכנן. האדם מתכנן ואיזיג’ט מבטלת את הטיסה, אז טסים יום קודם, אנגליה מחכה לנו. סגרנו הכל בעבודה, ארזנו מזוודות. אבא, מזוודה קטנה מלאה. אמא, מזוודה קטנה עם מקום לעתיקות. יעלי, 19 ק”ג של סטייל. זאביק, “זה בסדר אם לא אחליף בגדים שלושה שבועות? פשוט צריך מקום ללגו שאקנה”. אפסנו את הכלבים ויצאנו לשדה. שעתיים בתורים אבל מי סופר. שלוש שעות בגייט אבל מי סופר. הטיסה המריאה בחצי שעה איחור אבל מי סופר. המראנו! מחלקת קורונה זה פה. מי שיכל, ישן, מי שלא, ספר את הדקות וניסה למצוא תנוחה נוחה. אין כזו, לא שילמנו מספיק. נחתנו! אחת בלילה. מזוודה אחת הגיעה. שנייה הגיעה. שלישית הגיעה. רביעית, אין. יעלי בלחץ. מחכים. מחכים. מחכים. יש רביעיה! קדימה למלון. שתיים בלילה, מי סופר. אוטובוס או ברגל? אמור להיות קרוב. יאללה, טיול לילי רגלי בשדה התעופה. צועדים צועדים צועדים. הנה המלון. משום מה אין אור דולק, פנסי הרחוב והשלט של המלון כבויים. הרוח מייללת. “אבא, לא אמרת שישנים במלון רדוף רוחות.” אין איש בקבלה אבל יש חדרים. שלוש בלילה ולמיטה, אבל מי סופר.

The big day has arrived, one day earlier than planned. Man plans and Easyjet cancels their flight. So we flew one day earlier. The UK is waiting. We wrapped up things at work, packed our suitcases. Dad, a small but full suitcase. Mom, a small suitcase with plenty of room for antiques. Yaeli, 19 kgs of style. Zeevik, “is it OK if I wear the same thing for three weeks? I just need to leave room for all of the Lego I will buy”. The dogs are off to the doggy pension and we are off to the airport. Two hours in checkin and security, but who’s counting. Three hours at the gate, but who’s counting. The flight will take off thirty minutes late, but who’s counting. Takeoff! COVID ward is here. Those who can, sleep, those who cannot, count the minutes and try to find a comfortable posture. Can’t find any, we did not pay enough for it. We have landed! It’s one AM. One suitcase arrives. Second. Third. Fourth—no go. Yaeli is nervous. Waiting. Waiting. Waiting. We have a whole set of luggage! Off to the hotel. Two AM, but who’s counting. Airport shuttle or on foot? It’s supposed to be close by. YOLO, a midnight walk through the airport. Walking walking walking. Here’s the hotel. For some reason the street lights are off and the hotel sign and lights are off. The wind whistles. “Dad, you didn’t say we are sleeping at a haunted hotel”. There’s no one in reception but there are rooms. Three AM and off to bed, but who’s counting.